אף שראוכר הייתה צעירה מכדי להבין את המצב לאשורו, וגם אם היא ומשפחתה לא הגיעו לבסוף למחנות הריכוז – אין ספק שילדותה השפיעה עליה. בבולגריה חוותה הן את סבל הגירוש מביתה למחנות המעבר והן את האימה של ההמתנה לרגע שבו יישלחו למחנות, ובעג’מי חוותה את אסונם של שכניה, שחיו כל יום מחדש את הסיוטים של מחנות הריכוז. אך לא רק חוויית העבר הייתה קשה עבורה ועבור משפחתה – ועבור כל שאר הניצולים הללו – אלא החיים בישראל באותן שנים היו קשים ביותר, ולו רק מבחינה כלכלית.
הראשון
עקב מחלת אביה נקלעה משפחתה למצוקה כלכלית, ובשנת 1955 נשלחה חוה בת ה־11 לחברת הנוער בקיבוץ אלונים, שם שהתה במשך שנתיים. לדבריה, הקיבוץ עשה עבודה חינוכית טובה מאד, שעזרה לה להתגבר על תחושת הזרות הפיזית שעורר בה המקום, וסייעה לה לשים “שתי רגליים על הקרקע”. אך למרות זאת היא מרגישה “בבית” רק כשהיא חוזרת למחוזות ילדותה, לאנשים העקורים והתלושים שבשוליים, לניתוק מסביבה מוכרת ומקרקע מוצקה.
השני
מאידך, ראוכר מדגישה שאינה רואה את עצמה כאדם תלוש וחסר מקום, שהרי היא הקימה משפחה, ויש לה בית ולאום. אבל, לדבריה, “מנטלית אני נמצאת וגם נשאבת למקומות של חוסר הוודאות והספק, לשוליים ולחוסר הבהירות. ושם אני מרגישה הכי בנוח, או ‘הכי בבית'”. בעקבות שיחותיי עם ראוכר, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים – מתוך התחושה שהיא עצמה תלושה – לבין טענתה שהיא אינה תלושה אלא רק מזדהה עם התלושים. נראה לי שהדרך להבין את הסכסוך הפנימי הזה היא להבין שלמרות הכל, במודע או שלא במודע, ראוכר תופסת את עצמה כמהגרת, דבר שאולי לא בא לידי ביטוי בחיי היומיום אבל כן מתבטא ביצירתה, ולכן היא רואה בחלק מיצירותיה את דיוקן עצמה, “חוה המהגרת”, בין שמדובר בדיוקן חזותי־מימטי ובין שהוא רעיוני־אקזיסטנציאליסטי.
השלישי
אף שראוכר הייתה צעירה מכדי להבין את המצב לאשורו, וגם אם היא ומשפחתה לא הגיעו לבסוף למחנות הריכוז – אין ספק שילדותה השפיעה עליה. בבולגריה חוותה הן את סבל הגירוש מביתה למחנות המעבר והן את האימה של ההמתנה לרגע שבו יישלחו למחנות, ובעג’מי חוותה את אסונם של שכניה, שחיו כל יום מחדש את הסיוטים של מחנות הריכוז. אך לא רק חוויית העבר הייתה קשה עבורה ועבור משפחתה – ועבור כל שאר הניצולים הללו – אלא החיים בישראל באותן שנים היו קשים ביותר, ולו רק מבחינה כלכלית.
הרביעי
עקב מחלת אביה נקלעה משפחתה למצוקה כלכלית, ובשנת 1955 נשלחה חוה בת ה־11 לחברת הנוער בקיבוץ אלונים, שם שהתה במשך שנתיים. לדבריה, הקיבוץ עשה עבודה חינוכית טובה מאד, שעזרה לה להתגבר על תחושת הזרות הפיזית שעורר בה המקום, וסייעה לה לשים “שתי רגליים על הקרקע”. אך למרות זאת היא מרגישה “בבית” רק כשהיא חוזרת למחוזות ילדותה, לאנשים העקורים והתלושים שבשוליים, לניתוק מסביבה מוכרת ומקרקע מוצקה.
מאידך, ראוכר מדגישה שאינה רואה את עצמה כאדם תלוש וחסר מקום, שהרי היא הקימה משפחה, ויש לה בית ולאום. אבל, לדבריה, “מנטלית אני נמצאת וגם נשאבת למקומות של חוסר הוודאות והספק, לשוליים ולחוסר הבהירות. ושם אני מרגישה הכי בנוח, או ‘הכי בבית'”. בעקבות שיחותיי עם ראוכר, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים – מתוך התחושה שהיא עצמה תלושה – לבין טענתה שהיא אינה תלושה אלא רק מזדהה עם התלושים. נראה לי שהדרך להבין את הסכסוך הפנימי הזה היא להבין שלמרות הכל, במודע או שלא במודע, ראוכר תופסת את עצמה כמהגרת, דבר שאולי לא בא לידי ביטוי בחיי היומיום אבל כן מתבטא ביצירתה, ולכן היא רואה בחלק מיצירותיה את דיוקן עצמה, “חוה המהגרת”, בין שמדובר בדיוקן חזותי־מימטי ובין שהוא רעיוני־אקזיסטנציאליסטי.